"אף אחד, אבל אף אחד לא רוצה לשחק חמישה משחקי טרום עונה"

(ג'יימס ג'ונס, שחקן גרין ביי פאקרס לשעבר, על משחק היכל התהילה).

מאת רביב פייג, עורך הפוטבול של הופס

לחלקנו, משחק הפוטבול שמתרחש במגרש הכדורגל תיכונים הצמוד להיכל התהילה של הNFL בקאנטון אוהיו, מסמל את פתיחת העונה החדשה של ליגת הספורט הטובה בעולם, סוף כל סוף קבוצות NFL  מתחרות ביניהן 60 דקות  (כ 180 דקות בזמן בני אדם) ומנסות להשיג…מה בדיוק?

אבל לרובנו משחק היכל התהילה הוא אירוע סמלי אך חסר משמעות לחלוטין כשהאירוע הכי חשוב בתולדותיו היה הצבע שנדבק על המגרש לפני כמה שנים שגרם לביטולו של המשחק.  לצורך העניין , רוב משחקי טרום העונה, הם תהליך חסר חשיבות וחסר עניין גדול מדיי, עם פוטנציאל גבוה מדיי לפציעות של שחקנים חשובים מדיי. התוצאות לא משנות כלום ורוב השחקנים שנראה על המגרש רוב הזמן יהיו מובטלים ארבעה שבועות מעכשיו.

לטובתם של משחקי הטרום עונה, תמיד מצאתי אותם פרולוג נוח לקראת ספטמבר, הזדמנות להחליק בנוחות לתבנית פוטבול, להתרגל לשעות המטורפות והלילות הלבנים (לפחות לנו, תושבי ישראל), להקשיב ללהג הפרשנים כשהם סוקרים את קווי הסיפור של כל קבוצה וקורותיה מאז פברואר האחרון, להכיר את השחקנים החדשים בקבוצות, את השינויים שחלו בהרכב והיי, אולי אפילו לגלות איזה יהלום נוצץ שיקנה את עולמו בדקות שנתנו לו להוכיח את עצמו.

למאמנים, משחקי טרום העונה הם דרך מצוינת להעריך את מצב הקבוצה, לבחון שחקנים חדשים ולנסות כל מיני מערכים ומהלכים שאולי, ואולי לא, ישמשו את הקבוצה במהלך העונה. גם המאמנים זקוקים לאימון, להתרגל לקצה המשחק, לייעל את תהליך העברת ההוראות בקשר ולוודא שכולם על אותו עמוד.
סביר להניח שבשביל זה לא צריכים ארבעה משחקי טרום עונה לכל קבוצה. אבל זה כבר ויכוח ליום אחר. הערב אנחנו חוגגים את שובו של הפוטבול (בערך) והנה סיבות למה כן לקום לראות את משחק היכל התהילה בין

3:00 בלילה, זמן בנימינה:  בולטימור רייבנס(0-0) – שיקגו ברס(0-0)

מאז הסופר בול האחרון שלקחה בולטימור רייבנס והחוזה השמן שקיבל ג'ו פלאקו בעקבות זאת, נראה היה שיש איזה דשדוש מסוים ביכולות של הקבוצה. עזיבה של כמה שחקני מפתח שיצרו את הזהות של הקבוצה, כמו ריי לואיס (שנכנס להיכל התהילה השבוע), האלוטי נאטה, אד ריד, אנקוון בולדין, טורי סמית' ועוד, ובעיות מחוץ למגרש עם ריי רייס, גרמו לרייבנס לסגת לכינור שני לפיטסבורג סטילרס ולשקוע למעין סטגנציה שהביאה הרבה ביקורות על משחקו הפחות ממלהיב של פלאקו. נראה היה שהם הצליחו למלא את רוב הכלים החסרים אבל התפוקה מעמדת הק"ב לא הפסיקה לספוג ביקורת.

הגיוס של הקוורטרבאק לאמר ג'קסון בסוף הסיבוב הראשון בדראפט האחרון, נועד לרמוז שאולי עידן ג'ו פלאקו ברייבנס מתקרב לסיומו או לכל הפחות להצית אש מתחת לישבנו. ג'קסון, פרוספקט מלהיב בעל משחק אויר וריצה מעולים, בהחלט יכול להיות הכיוון החדש שאליו הרייבנס שואפים, ויש סיכוי גדול שנוכל לטעום, קצת יותר מהרגיל, מהכישרון שלו לאורך המשחק הלילה.

שיקגו ברס יכולים לקוות שהם מצאו את התשובה בדמות הק"ב מיטשל טרוביסקי שהראה ניצוצות בעונה שעברה. הם הביאו לו את אלן רובינסון כנשק התקפי נחשק באויר וג'ורדן הווארד וטאריק כוהן משלימים משחק קרקע מלהיב. אבל רוב הסיכויים שלא נראה הערב אף אחד מהשמות האלו משחק יותר מסנאפ או שניים, אם בכלל.
גם ההגנה תחת ויק פאנג'יו יכולה לעשות את הקפיצה קדימה השנה, במיוחד אם יצליחו להחתים סוף סוף את בחירת הסיבוב הראשון שלהם בדראפט – רוקואן סמית'. אחד מציידי הק"ב המלהיבים והבודדים שיצאו השנה מהדראפט.

הימורים לתוצאה: סתם… נראה לכם.

שאלה לדיון: באיזה שבוע מחליף לאמאר ג'קסון את ג'ו פלאקו אם בכלל?

(דעתכם חשובה לנו ולג'ון הארבו.)

*

מעבר למשחק עצמו יש את הסיבה שלשמה התכנסנו כאן בקאנטון אוהיו, השקת מחזור שחקני היכל התהילה החדשים.

בסוף שבוע של פינוקים וכבוד מלכים, יזכו שמונה החברים החדשים ללבוש את הז'קט הצהוב, לחשוף את דמות פניהם בברונזה ולשאת נאום שלא ישאיר אף עין יבשה.
אולי אני מזדקן או שמא צעיר מדי, אבל השנה יכנסו להיכל התהילה מספר שיא של שחקנים שגדלתי עליהם.  בינינו, אף אחד לא פה בשביל לראות את בובי ביטהארד, מנהל קבוצות וצייד כישרונות אקסטרורדינר (עובדה משעשעת: בובי הוא סבו של סי.ג'יי ביטהארד, הק"ב המחליף של סן פרנסיסקו) , כבודו במקומו מונח, מקבל את הז'קט הצהוב. והאמת, גם לא בשביל הליינבקר רוברט ברזיל מהיוסטון אוילרס או הגארד ג'רי קריימר שעיגן את קו ההתקפה של גרין ביי במשך השנים בהם היו דומיננטיים וזכו בסופר בול 1 וסופרבול 2 ואפילו לא בשביל בריאן דוקינס, אחד הסייפטיס הדומיננטיים במשחק.  אנחנו פה בשביל ללוות ארבעה שחקנים, או יותר נכון שלושה וחצי, ארבעה שחקנים שבספורט דינמי שמשתנה מעונה לעונה, השאירו חותם על המשחק ועיצבו, כל אחד בדרכו שלו, את הדרך שבה אנחנו מתחברים לפוטבול והיוו סוג של אבות טיפוס לפוטבול המודרני ולממשיכי דרכם, שחקנים שאישיותם הצבעונית אולי העמידה אותם שבוע אחר שבוע במרכז הבמה אבל גם פדו את הצ'קים שהפה שלהם כתב בקבלות על המגרש.

בריאן אורלכר – הלייינבקר האימתני ששלט במרכז ההגנה של שיקגו ברס, מצטרף למועדון מאוד אקסקלוסיבי של אגדות פוטבול שיצאו מהמועדון המפואר הזה. דיטקה, סינגלטרי, פייטון, בטקוס, המקרר, כל אלו, ועכשיו גם אורלכר העבירו את כל הקריירה שלהם בסולדר פילד ושמם הוא שם נרדף לדובים של שיקגו. אורלכר סלל את הדרך והיווה השראה לשחקנים צעירים ומוכשרים בעמדה כמו לוק קיכלי, שון לי ובריאן קושינג (כן, אני יודע שכולם לבנים).

רנדי מוס – יש ק"ב שעושים את כל השחקנים מסביבם טובים יותר ויש שחקנים שעושים את הק"ב שלהם טוב הרבה יותר. כזה היה הצמד של דאנטה קולפפר ורנדי מוס במינסוטה. קולפפר היה מעיף את הכדור בכל הכוח לעומק המגרש בכיוון הכללי של מוס, ורנדי בתורו היה תולש את הכדור מהאוויר לא משנה היכן היה.
כשמוס עזב את מינסוטה, קולפפר איבד לחלוטים את המוג'ו שלו. אבל הרווח היה כולו של ניו אינגלנד פטריוטס שבעונה אגדית ומושלמת ללא הפסד (חוץ מאחד קטן בסוף), קבע שיא בלתי יאמן של 23 ט"ד לעונה.

*

*

ריי לואיס – אגדה בתחומו ושם מטיל אימה על כל מי שניסה לחצות את מרכז המגרש ההגנתי של הבולטימור רייבנס. ידוע לשמצה בשל התיקולים הקשוחים שלו, הריקוד המטריף שביצע בכניסה למגרש, המנהיגות חסרת הפשרות וכחשוד ברצח.

*

טרל אוונס- אחד התופסים האינטנסיביים בדורו, רק הפה שלו היה יותר גדול מהכישרון.  מספר היארדים השני בהיסטוריה ומספר הטאצ'דונים השלישי בתולדות הNFL.  אבל יזכרו אותו בזכות ההליכה על הקו הדק שבין הדיווה לליצנות, את כושר ההמצאה שלו בחגיגות ט"ד שביחד עם צ'אד "אוצ'ו סינקו" ג'ונסון, הביאו בסופו של דבר לאיסור על חגיגות ט"ד מוגזמות, תקרית השארפי, הריצה לכוכב של דאלאס’ הריקוד עם הפומפונים ועוד ועוד. אבל גם בזכות ההופעה ההירואיות שלו בסופרבול 39 במדי האיגלס, עם 9 תפיסות ל122 יארד וכל זה עם רגל שבורה.
גם בטקס הכניסה להיכל התהילה בחר אוונס לעשות כותרות להיעלב ולא לפקוד את הטקס. הוא יישא נאום באוניברסיטה בה למד ושיחק.

ליגת הNFL / רביב פייג